בכל הכבוד – אין כבוד

דמי מחייה בכבוד. שלוש מילים שמגוללות סביבן כל כך הרבה דיונים, וועדות, הכרזות, כותרות, חוקים… למה בעצם?

ניחוח של התחמקות

תפוח האדמה הלוהט הזה שעוסק בזכות האדם- כל אדם! גם אם יש לו חובות- לחיות בכבוד, עובר מיד ליד כבר שנים רבות. כל כך הרבה נאמר ונכתב על המדד הזה, הקובע מה נדרש לו לאדם כדי לחיות בכבוד. אבל איכשהו השיח סביב מחייה בכבוד- המייצר כותרות בדבר גישה חברתית וסוציאלית של מקבלי ההחלטות במדינה- מפזר סביבו גם ניחוח קל של התחמקות. הניסיון להתחמק מלקבוע מסמרות בתחום כל כך מהותי ככל הנראה נובע מחשש שישפיע השפעה נרחבת על תחומים אחרים במשק (כגון קצבאות ביטוח לאומי).

אולי זה נעוץ בעובדה שמי שבאמת קובע את דמי המחייה בכבוד הם מקבלי החלטות שמעולם לא עמדו באמצע הסופר ושקלו האם לקנות קטשופ השבוע או לא, או נאלצו להסביר לילדיהם שלמרות שכל החברים שלהם הולכים לחוגים הם ייאלצו להישאר בבית אחה"צ.

אולי זה בגלל שלבנקים יש לובי חזק מאוד שהמונחה על בסיס גישת הבנקים לפיה "חייב שנקלע להליכים לא צריך להיות עני מרוד אבל לא צריך להישאר באותה רמת חיים. אדם חייב לרדת ברמת החיים, לא להיות עני אבל בהחלט לרדת" (ציטוט של פרופ' שלום לרנר בשם איגוד הבנקים מתוך מאמר חדשות הכנסת באתר הכנסת בנוגע לוועדת חריס).

ואולי זה בגלל שטבע האדם לייצר מנגנוני הגנה, ואחד מהם הוא שיפוטיות כלפי האחר. ההסתכלות על חייבים כלא אחראים, רמאים ונוכלים  מסייעת לנו לחשוב שלנו זה לא יקרה.  ובמצב כזה, בו יש שיפוטיות ואין אמאפטיה, קל לחשוב שמי שהסתבך בחובות אינו זכאי באמת למחייה בכבוד.

תקציר הפרקים הקודמים

המונח "מחייה בכבוד" הפך לפופלארי בשנים האחרונות ונדמה שכל מי שמעוניין להיתפס כרובין הוד של אוכלוסיות חלשות עושה בו שימוש ומבטיח ליישם אותו. מפה לשם הוקמה וועדה לקביעת דמי מחייב בכבוד, אשר קבעה גם מחשבונים מיוחדים לשם כך, שהספיקו כבר לזכות להתנערות והתעלמות מוחלטת מצד מערכת המשפט, זכו לעדנה מחודשת סביב חוק חדלות פרעון ושיקום כלכלי, נזנחו שוב על ידי משרד המשפטים, וכעת עולים שוב לכותרות על ידי שר המשפטים ושר העבודה הרווחה.

האם הפעם יש מקום לתקווה? כדי לענות על השאלה הזו נעשה קצת סדר בהיסטוריה הלא מאוד רחוקה של המונח "דמי מחייה בכבוד".

המלצות הוועדה שלא אומצו

זה התחיל במאי 2014 אז מונתה וועדה בראשותו של פרופסור רון חריס ("וועדת חריס") על ידי הכונס הרשמי דאז- פרופסור דוד האן- במטרה לבחון את הפרמטרים לגיבוש תכנית פרעון בהליך פשיטת רגל. הקווים המנחים להמלצותיה היו: "תכנית פירעון החובות צריכה ליצור איזון ראוי בין זכויות החייב וזכויות הנושים, באופן שיותיר בידי החייב ומשפחתו את הסכום הדרוש להם למחייה הולמת בכבוד מחד, ויאפשר פירעון מקסימלי אפשרי של החובות מאידך. זאת אגב יצירת מסגרת תמריצים ותמיכה לחייב".

הוועדה קבעה אומדנים לפיהם תחושב ההכנסה הפנויה של משפחת החייב, אשר ממנה ייגזר התשלום החודשי שיושת על החייב במסגרת תכנית פרעון בהליך פשיטת רגל.

עוד נקבע כי האומדנים הללו אינם מונעים את שיקול דעתם של בעלי התפקידים ושל בית המשפט, אולם הומלץ כי סטייה מההנחיות תתאפשר במקרים חריגים בלבד, ועל הגורם הממליץ יוטל הנטל להסביר את שיקוליו ולפרט מהן הנסיבות החריגות שהאומדנים לא מתייחסים אליהן.

נראה היה כי מדובר בלא פחות ממהפכה חברתית. לא עוד אנשים שאות קלון על מצחם אלא אזרחים שזכויותיהם לחיים בכבוד- במדינה אשר חרתה על דגלה החוקתי את כבוד האדם וחירותו- אינם נופלים מזכויות של כל אדם אחר.

אולם, האופטימיות התפוגגה לאיטה כאשר הלכה למעשה התייחסו בעלי התפקיד לאומדנים אלה כ"המלצה בלבד" שאינה מחייבת אותם, עמדה שאומצה גם על ידי בתי המשפט. הסטייה מהם הפכה לעניין שבשגרה ללא פירוט נסיבות חריגות. המחשבונים הפכו לאות מתה, אשר השימוש בהם נעשה באופן סלקטיבי ושרירותי. לרוב נקבעות תכניות הפרעון על פי הערכה כללית של בעלי התפקיד, אשר באופן אירוני, שכרם נגזר מגובה התשלום שייגבה מהחייב.

חוק חדש, הבטחות ישנות

עקרונות דו"ח חריס שימשו כבסיס לחקיקת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי שנכנס לתוקף בספטמבר 2019. החוק הביא עימו שוב בשורה והפעם בתפיסה שמי שהסתבך בחובות זקוק לשיקום ולא לענישה. שיקום כלכלי הפך לשחור החדש עליו כולם מדברים.

דו"ח חריס התייחס לחוק כשעוד היה בחיתוליו והמליץ שהחוק יעודד חזרה למעגל העבודה והגדלת הכנסות. הוועדה אף המליצה לאפשר תמריץ לחייב המגדיל את הכנסתו בדרך של קביעת תשלום אשר יותיר בידיו יותר מסכום דמי המחייה, גם אם בסיום ההליך יוותר עם החובות שאין בגינן הפטר.

אף שלא ניתן עדיין ללמוד על השלכות החוק בשלב כה מוקדם, ניתן בהחלט להצביע כבר בשלב זה על סדקים בעלילה. המשמעותי ביותר הוא היבט השיקום הכלכלי שכה ציפינו לו- בימים אלה יצא קול קורא להצטרף למאגר מלווים כלכליים אשר ידריכו חדלי פרעון ויסייעו להם בשיקום כלכלי. אולם לא ברור מי יעבור שיקום, מה יכלול, האם מדובר בקורס חובה או בחירה, האם רק מי שבית המשפט יורה לו ישתתף בשיקום, האם מדובר בקורס או בליווי מעמיק? הרבה שאלות ומעט מדי תשובות.

כמי שמלווים חייבים כבר שנים רבות ועוסקים בפיתוח תכניות לשיקום כלכלי, אנו יודעים בוודאות כי אם לא יחל השיקום הכלכלי בד בבד עם תחילת הליך חדלות הפרעון (ולא בסופו), לא יהיה לו ערך משמעותי. שיקום כלכלי הוא תהליך עומק, הדורש התאמה לכל אדם ולצרכיו, מעטפת יועצים ותמיכה וחייב להיות הבסיס עליו יושתת הפתרון המשפטי לבעיית החובות. כך למשל, רק לאחר בחינת יכולת ההשתכרות האמתית של החייב (וליווי תעסוקתי במידת הצורך) ובחינת גובה ההוצאות  הנדרש לו בכל חודש (בליווי כלכלי צמוד), ניתן יהיה להבין מה גובה ההכנסה הפנויה ולפיה מה תכנית הפרעון המתאימה. ביום חתימת תכנית הפרעון, החייב כבר צריך להיות עמוק בתוך השיקום.

ומה לגבי מחייה בכבוד? ס' 160 קובע כי לחייב ישולם סכום הישמש למחייה בכבוד עבורו ועבור התלויים בו. ס' 162 קובע כי השר יקבע הוראות לעניין דרך חישוב דמי המחיה וכושר השתכרות.

תוציאו את המחשבונים (שוב)

מוכנים לעוד טוויסט בעלילה? במאי האחרון, פורסם נוהל של משרד המשפטים בשם "אמות מידה לקביעת תשלום חודשי לחייב", המהווה שינוי מדיניות מוחלט מהמלצות וועדת חריס וחוק חדלות פרעון. מאחר ומחשבוני חריס למעשה נזנחו לחלוטין על ידי פרקליטי הכונס הרשמי והנאמנים, וכן משום שלא כונסה וועדת החוקה של הכנסת תקופה ארוכה, החליטו ביחידת הממונה על הליך חדלות הפירעון לפרסם הנחיות חדשות המתבססות על הדרגה הגבוהה ביותר של קצבת נכות.

מדובר בהבדל תהומי- ההבדל בין לבחון לעומק מה נדרש לאדם ולמשפחתו כדי לחיות בכבוד, להתבסס על מחקרים ושלל מידע הקיים על עוני בעולם, ובעיקר- ההבדל בין שיח של צרכים לשיח של קצבאות. האחרון יוביל אנשים לשלם הרבה מעבר ליכולותיהם האמתיות במשך כל שנות ההליך.

ובכן- משרד המשפטים התנער לחלוטין מהדרישה להגדיר מחייה בכבוד או לכל הפחות להתבסס על מדדים קיימים, ונקט מהלך שמחזיר אותנו שנים רבות אחורה בכל הנוגע לשיקום כלכלי.

במצב זה- בדיוק כמו בהליכי פשיטת רגל היום- אנו שולחים חייבים לצבור חובות חדשים עוד לפני שקיבלו הפטר מחובותיהם הקודמים.

דז'ה וו?

אבל הלימון לא נסחט עד תום, אנחנו מתבשרים בימי אלה על ניסיון נוסף לסחוט ממנו עוד קצת מיץ, והפעם בשורה מפיהם של שר המשפטים ניסנקורן ושר העבודה והרווחה שמולי המכריזים חגיגית כי "בפעם הראשונה אי פעם תקבע מדינת ישראל באופן רשמי מהם דמי המחיה בכבוד, שפגיעה בהם תהווה פגיעה בזכויותיו הבסיסיות ביותר ובכבודו של כל אזרח".

ועכשיו בכנות- לו נתקלתם בהבטחה הזו של שרי המשפטים והעבודה, מבלי לצלוח את כל המאמר הזה, לא הייתם סבורים שמדובר במהלך חדשני? המצאת הגלגל? צעד חברתי מבורך ראשון מסוגו? כנראה שכן. לא מן הנמנע  כי יש כאן ניצול תקופת הקורונה לעשות שימוש בחובה שהוטלה בין כה על משרד המשפטים על פי חוק חדלות פרעון ולהציגה כיוזמה חדשנית על מנת לייצר קצת הון פוליטי.

ובכן, אם לצד קביעת אמות מידה ראויות וחשובות אשר יאפשרו למאות אלפי חייבים לחיות בכבוד על אף החטא הנורא ואיום שלהם- יצירת חובות במדינה בה אשראי הוא אחד המוצרים המשווקים ביותר- יזכו השרים גם בכמה נקודות זכות פוליטיות- שיזכו.

אבל אם אפשר לבקש בקשה קטנה- שהפעם זה יקרה באמת, שסוף סוף תבוצע עבודת עומק, שהוועדה תכלול נציגים מכל קצוות הקשת, לרבות נציגים שידברו בקולם של החייבים שבגורלם אנו עוסקים, שתיקבענה אמות מידה המסתכלות למציאות בעיניים ויבחנו מה באמת נדרש למשפחה ממצעת בישראל כדי לפרנס את ילדיה. ואולי החשוב מכל- הגיע הזמן לאכיפה, מנגנונים שיחייבו את בעלי התפקידים לפעול על פי אמות מידה אלה ולא על פי תחושת בטן (או כיס) הם הכרח שאין בלתו.

דמי המחייה בכבוד המוטלים לצד דרך החתחתים שעברו, עוברים מיד ליד חבוטים ומותשים ראויים להיות מטופלים על ידי ידיים בטוחות, ולא עוד יד שתירתע מחומו של תפוח האדמה הלוהט הזה.

מאמרים נוספים בנושא...

וזהו :)
דילוג לתוכן