על הלוואות, פשיטת רגל וחייבים
מאת עו"ד תומר רבינוביץ', עורך דין ומייסד ארגון "דף חדש"
כבר שנים שאנחנו שומעים ש"פשיטת רגל היא גן עדן לחייבים", ושהמדינה מפקירה את הבנקים ולא מאפשרת לאנשים לגבות את חובותיהם. האם זה באמת המצב?
ב-17 השנים האחרונות ליוויתי מאות אנשים פרטיים שנקלעו לחובות. אף אחד מהם לא נכנס אלי למשרד שמח וצוהל ואומר "דפקתי את המערכת". אני פוגש בעיקר משפחות מפורקות, עסקים – מפעלי חיים – שקרסו, והורים לילדים צעירים, שלא מצליחים לספק לילדיהם את מה שהיו רוצים לתת. רובם ככולם מספרים לי שהם כבר שנים לא מצליחים לישון בלילה.
"לקחו הלוואה? שייקחו עכשיו אחריות" זה בטח מה שרובכם אומרים לעצמכם. האמת היא, כמו תמיד, הרבה יותר מורכבת. בואו נדבר קצת על מספרים. ב-12 השנים האחרונות האשראי הצרכני בישראל כמעט שילש את עצמו. משקי הבית בישראל חייבים היום לבנקים מעל 200 מיליארד ₪ (כ-100,000 ₪ למשפחה, בממוצע), וזה לא כולל משכנתאות ואשראי עסקי. בפועל, הבנקים מצליחים לגבות כמעט 99% מההלוואות שהם מחלקים, ולמעשה לא משלמים שום מחיר על חגיגת האשראי שמשתוללת כאן בשנים האחרונות. הציבור, לעומת זאת – משלם מחירים כבדים מאוד.
כל משפחה חמישית בישראל מסובכת בחובות כל ימות השנה, לכל מבוגר עשירי בישראל יש תיק הוצאה לפועל, ואחד מכל מאה הוא חדל פרעון (פושט רגל). זה קשור ליוקר המחיה, ולעוד הרבה תופעות מאקרו, אבל זה קשור בעיקר לאשראי הצרכני שיצא מכל פרופורציה.
בניגוד לסטיגמה, לא רק אנשים "חסרי אחריות" נקלעים לחובות. זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו –תזרים שלילי בעסק, פיטורין, או סתם התנהלות כלכלית לא נכונה – כשגם ככה חצי מדינה חיה במינוס – הקריסה הכלכלית היא במרחק נגיעה מכל אחד מאיתנו שאין לו גב כלכלי יציב.
דווקא ב-2019 החליטה המדינה שהגיע הזמן לשנות גישה כלפי אנשים שנקלעו לחובות, וחוקקה את חוק חדלות פרעון ושיקום כלכלי. "דיני פשיטת הרגל התבססו בעבר על ההנחה שאי–תשלום החוב מבטא פגם מוסרי בהתנהלות החייב. הנחה זו אינה יכולה לעמוד בעידן המודרני שבו השימוש באשראי צרכני מהווה חלק נכבד מהשימוש באשראי במשק ונתפס כלגיטימי … לכן, יש לראות את הכישלון ביכולת פירעון האשראי וחדלות פירעון כתאונה כלכלית ולא כפגם מוסרי" (מתוך דברי ההסבר להצעת החוק).
החוק גם קובע כי מטרתו העיקרית של החוב היא שיקומו הכלכלי של החייב ושילובו במעגל החיים היצרני. "שיקום כלכלי מאפשר לחייב לזקוף את גבו ותורם במגוון מעגלים – לחייב, לקרובים לו, לסביבתו האישית והכלכלית וגם לחברה כולה".
אבל מילים לחוד ומעשים לחוד.
מי שנכנס להליכי חדלות פרעון צפוי להיתקל במערכת משפט חשדנית ועוינת, שדורשת ממנו לשלם סכומים שאין לו למשך תקופות ארוכות מאות (בד"כ מעבר לתקופה הקבועה בחוק). התוצאה היא שסטטיסטית, 80% מחדלי הפרעון ימשיכו להתבוסס בחובות גם בעוד עשר שנים מהיום. אם לפחות היה יוצא מזה משהו לנושים, ניחא, אבל בפועל הנושים מקבלים כ-3% בלבד מהחובות שלהם, כך שהיחידים שמרוויחים בסוף מהסיטואציה הם עורכי הדין (מכל הצדדים), שמוצפים בלקוחות חוזרים.
אם אנחנו לא רוצים לראות פה דור נוסף של משפחות נורמטיביות שעובדות קשה אבל עדיין "חיות על הקצה" ומתבוססות בחובות, המדינה חייבת לפעול לצמצום האשראי הצרכני הרעיל, ולהבין שתפקידה המרכזי הוא לא להעניש או "לחנך" אנשים שהסתבכו בחובות, אלא לסייע להם לצאת ממעגל החובות ולסייע להם להשתלב במרקם החיים הכלכליים (בדיוק כמו שקובע החוק) כמה שיותר מהר, ועם כמה שפחות נזקים.
ברמה הפרקטית, קורים בימים אלו שני מהלכים חשובים – משרד המשפטים פרסם להערות הציבור את תקנות "דמי מחיה בכבוד" שיקבעו מה התשלום החודשי הראוי בהליכי חדלות פרעון. במקביל, שר המשפטים נדרש למנות מחליף לסיגל יעקבי, הממונה על הליכי חדלות פרעון, שהתמנתה לאחרונה לשופטת – בחירה שתשליך מן הסתם על היחס של המערכת כולה לאנשים בחדלות פרעון.
לממשלה יש הזדמנות אמתית לחולל שינוי מהותי ביחסה של המדינה לחדלי פרעון. בואו נקווה שהיא תנצל אותה כראוי.
