"זה בגלל הבושת פנים, תומר. הבושה. בגלל זה קשה מאוד לצאת מזה" אהרן אומר לי, רגע אחרי שאני שואל אותו אם הוא ורחלי יסכימו לצאת עם הסיפור שלהם החוצה, כדי שעוד אנשים ידעו שחובות זה לא סוף העולם.

"אתה לא מבין. אצלנו בקהילה יש המון ביקורת. בגלל הבושת פנים אנשים מעדיפים להקבר עם החובות בעצמם, רק לא לבקש עזרה. ההורים שלי לא יודעים כלום על מה שעברנו בשנים האחרונות, גם לא המשפחה של אשתי. כשסיפרתי לאחים שלי הם אמרו לי – 'רק שלא יצא החוצה, שלא תבייש את כל המשפחה', ככה זה אצלנו".

"אתה מבין" שאלתי אותו "שכל אלו שמבקרים אותך מסביב – רבע מהם נמצאים בעצמם בחובות, במיוחד בקהילה שלך?". "אני מבין" הוא עונה לי "אבל עליהם לא יודעים, אז עדיף שגם עלינו לא ידעו".

אנחנו באותו הגיל בערך, עם ילדים באותם הגילאים. שנינו עובדים קשה לפרנסתנו, גם בנות הזוג שלנו, ההבדל היחיד הוא שלפני עשר שנים בערך הם עשו טעות קשה ונכנסו למלכודת הדבש של ההלוואות הצרכניות. מינוס גדול שהפך להלוואה קטנה, ומשם להלוואה גדולה, ואז עוד אחת, ובתוך כמה שנים ההחזרים כבר נהיו בלתי אפשריים והפתרון היחיד היה פשיטת רגל. הם לא נהנו מהכסף לאורך כל התקופה הזו, הם בעיקר הלכו לישון כל לילה במחשבה על מאיפה מגרדים עוד אלף-אלפיים שקל כדי לעמוד בהחזרים החודשיים, שרק תפחו ותפחו משנה לשנה. הם לא טסו לחו"ל, לא קנו בגדים, אפילו לא שלחו את הילדים לחוגים. הם היו עסוקים בעיקר בהישרדות. ובהסתרה. בגלל הבושת פנים.

אנחנו באותו הגיל בערך, עם ילדים באותם הגילאים. שנינו עובדים קשה לפרנסתנו, גם בנות הזוג שלנו, ההבדל היחיד הוא שלפני עשר שנים בערך הם עשו טעות קשה ונכנסו למלכודת הדבש של ההלוואות הצרכניות. מינוס גדול שהפך להלוואה קטנה, ומשם להלוואה גדולה, ואז עוד אחת, ובתוך כמה שנים ההחזרים כבר נהיו בלתי אפשריים והפתרון היחיד היה פשיטת רגל. הם לא נהנו מהכסף לאורך כל התקופה הזו, הם בעיקר הלכו לישון כל לילה במחשבה על מאיפה מגרדים עוד אלף-אלפיים שקל כדי לעמוד בהחזרים החודשיים, שרק תפחו ותפחו משנה לשנה. הם לא טסו לחו"ל, לא קנו בגדים, אפילו לא שלחו את הילדים לחוגים. הם היו עסוקים בעיקר בהישרדות. ובהסתרה. בגלל הבושת פנים.

לפני שנתיים הם התייצבו לדיון בבית המשפט, ונקבע שהם יצטרכו לשלם 2,000 ₪ בחודש, למשך שש שנים נוספות (!), ורק אז החובות יימחקו. הסכום הזה גדול על היכולות הכלכליות שלהם בכל מובן, וגם התקופה ארוכה מאוד לעומת מה שקבוע בחוק. הם גם אמרו את זה בבית המשפט, אבל לא היה מי שישמע. עם הזמן הצטברו פיגורים, אבל המערכת שאמורה להוציא אותם מהחובות, ולעזור להם להשתקם כלכלית, רק נזפה בהם על כך שהם לא מתאמצים מספיק, וכשהם הביאו עוד ילד לעולם – כי הזמן הרי לא עוצר מלכת רק בגלל שאתה בחובות – המערכת גערה בהם על כך ש"לא נערכו כלכלית לשינוי במצב המשפחתי", כאילו שזה בכלל אפשרי היום לגדל בישראל 3 ילדים עם משכורות של 12-13 אש"ח (שמתוכם 2,000 ₪ הולכים לקופת פשיטת הרגל…).

"אז למה אתם לא מבקשים עזרה מהמשפחה וגומרים עם זה?" שאלתי. "אתה יודע מה יגידו לנו, אם הם ידעו? 'במקום לקנות דירה זה מה שאתם עושים?!' קוטלים אותך, באמת, תומר, רק מבקרים אותך. לא עוזרים. כל המהלך שאנחנו עושים (פשיטת רגל, ת.ר.) זה "סודי ביותר" בלי רמז למשפחה. לא מבקשים עזרה בגלל הבושת פנים. אני מאמין שבעתיד זה ישתנה, אולי בדור של הילדים שלנו, אבל עד אז אתה רק רוצה לסיים עם זה בשקט ושאף אחד לא ישמע. 'כשיהיה לך משהו להתגאות בו – ספר לנו על זה', זה מה שיגידו לנו. בינתים, את הצרות והחובות עדיף להחביא, שלא ידעו. יותר טוב ככה."

ולמרות הכל, אני לא דואג – הסיפור הזה יסתיים בטוב, כי אנחנו, בדף חדש, לא ניתן להם לפול. אנחנו גם לא נרפה ונמשיך ללחוץ איפה שרק אפשר, עד שמישהו במערכת יבין שהתשלום החודשי שנקבע לאהרן ורחלי פשוט גדול עליהם, ויאפשר להם לשלם סכום הגיוני, כזה שהם באמת יוכלו לעמוד בו, כדי שיוכלו לצאת מהחובות בראש מורם, ולפתוח דף חדש בחיים.

ומי יודע? אולי בסוף הם גם ישתכנעו לספר למשפחה, ולקבל עזרה.

כי להתמודד עם כל זה לבד זה פשוט קשה מדי, אפילו בלתי אפשרי.