החוב של כולנו, הבושה של אף אחד

משבר הקורונה מכה גלים בעיקר על המשק, על היציבות הכלכלית ולמעשה על האפשרות שלנו לפרנס את משפחותינו. ברור למה החרדה שהוא מייצר היא גדולה, קיומית ומוחשית.

משהו נוסף שהוליד המשבר הזה הוא ההזדמנות להיכנס לנעליהם של חייבים ולהסתכל על העולם מנקודת מבטם. להבין את הפחד מצלצול הטלפון, מהנקישה בדלת, מהדואר הרשום, מהפקידה בבנק…להבין מה זה להרגיש כל הזמן אשם כשלמעשה לא עשית שום דבר רע.

 

לפחד מהטלפון והדואר

חובות מביאים עימם המון בושה ולא בכדי, בעבר המונח "פושט רגל" היה שווה ערך ל"עבריין", הוא היה אות קלון של ממש, ילדים שחיו בבתים שבהם אסור היה לדבר על כסף לעולם כי אולי מישהו אחר יגלה, אסור לתלות שלט עם שם המשפחה על הדלת כדי שההוצאה לפועל לא יגיעו. אז היום לא קוראים לזה פשיטת רגל  אלא חדלות פרעון אבל האמת היא שהבושה עדיין שם.

הבושה סביב החובות בעייתית בהרבה מובנים" ראשית היא מובילה להסתתרות עד כדי התעלמות מהבעיה- מה שכמובן לא מסייע לפתרון אלא רק דוחק את הקץ ואף מגדיל את הבעיה. הבושה מונעת מאנשים להודות שיש להם בעיה ולכן גם לא משתפים את הקרובים להם שהם זקוקים לעזרה. היעדר יכולת להודות בצורך לקבל עזרה מוביל חייבים רבים לקבל החלטות גרועות. במקום לבקש עזרה הם מתחפרים יותר בתוך בור החובות ובמקום לצמצם את הבעיה הם דווקא מגדילים אותה.

זה המקום להבהיר שמרבית החייבים מעוניינים לשלם את חובותיהם, אין ספור פעמים שמעתי את המשפט- אני רוצה לשלם את החובות, או לא נעים לי מהבנק שלי, ובאותה נשימה (ועם דמעות חנוקות)- אבל אני פשוט לא יכול! הם רוצים לשלם את החובות, כולנו רוצים לשלם את החובות שלנו, מעטים האנשים שחיים בשקט עם חוסר היכולת לשלם חובותיהם.

 

לא מספיק גבר

הבעיה עם ההסתכלות שלנו כחברה על חייבים היא שהם נתפסים אזרחים סוג ג', כאלה שסיבכו את עצמם בחוסר אחריות, בהתנהלות פזרנית ופזיזה, שלא הצליחו להתמודד עם כסף כמו שצריך. גברים שהסתבכו בחובות נתפסים כ"לא מספיק גברים", כאלה שלא מסוגלים לפרנס את משפחתם (ארכאי אבל עדיין קיים). ואילו נשים שמסובכות בחובות נתפסות כמי שבכלל לא היו אמורות לנהל את הכספים ולכן בדרך כלל יוצמד אליהם גבר מלווה שיעזור להן לעשות סדר בבלגן וכך יגיעו בלוויית אבא, אח או דוד שלהן לפגישת ייעוץ.

מכל מקום- מדובר בכישלון גדול, וזה לא ממש משנה אם החובות נוצרו בגלל עסק שכשל, בגלל התנהלות כלכלית לא נכונה, ירידה פתאומית בהכנסות בשל משבר או גדילת המשפחה מבלי להגדיל הכנסות. איכשהו החייב ייתפס תמיד כחדל אישים, כאדם שדבק בו אשם, שיש להתרחק ממנו וממה שהוא מייצג. וכשזה נוגע לבעלי התפקידים במערכת המשפטית המנהלים את ההליך שלו- מדובר באדם שפשע ועליו לשאת את הדין.

 

לשקם עבריינים, להעניש חייבים

בואו נשווה רגע לעבריינים (כאלה שממש עברו עבירה פלילית והורשעו), מרגע שהורשעו והחלו לרצות עונשם הם נכסים תחת חסותם של שירות המבחן והרשות לשיקום האסיר, אלה דואגים לשיקום, לטיפול, לחזרתם המסודרת לחברה כאזרחים מתפקדים, פרודוקטיביים המהווים חלק מהקהילה. רשות שיקום האסיר אפילו שמה לה למטרה לסייע ולעמוד לצידן של משפחות האסירים. המדינה משקיעה משאבים ניכרים בשיקום עבריינים מורשעים- ובצדק, שירות המבחן עוסק במציאת אלטרנטיבות טיפוליות ושיקומיות במקום מאסרים, בתי המשפט מבקשים באופן קבוע את חוות דעתו של שירות המבחן לפני כל החלטה הנוגעת לאסירים (חופשות, שחרור שליש וכדומה),.מדובר פה במערכת משומנת היטב, שעושה עבודה משמעותית בתחום השיקום.

עכשיו נחזור לחייבים- אותם אלה שהסתבכו בתום לב (וודאי שמי שהסתבך בעקבות מרמה וחוסר תום לב לא רלוונטי לעניינו, ויצא לי לפגוש מעטים מאוד כאלה) מוצאים עצמם אובדי עצות, כשהקרקע נשמטה תחת רגליהם, מסתתרים מאחורי מסך הבושה ומנסים להתמודד לבדם מול הנושים- שמצויידים כמובן בסוללת עורכי דין כשמאזן הכוחות פשוט לא הגיוני. מה עם השיקום שלהם? מה עם הטיפול בהם? מה עם מערך התמיכה בהם ובמשפחותיהם?

מדובר באנשים שאנחנו כחברה לא אוהבים להסתכל להם בעיניים, להבין אותם או להיות אמפאטיים כלפיהם. למה להקל על מי שלווה כסף ועכשיו הוא לא יכול להחזיר? אנחנו מעדיפים להסתכל מהצד ולצקצק בשיניים מתוך תקווה שבכך נרחיק מאיתנו עצמנו את הצרה הצרורה הזו, כי לנו זה לא יקרה, אנחנו אחראיים מספיק כדי לעמוד בהתחייבויות שלנו.

וזה בדיוק מה שמוביל אותנו כחברה לא להשקיע בשיקום חייבים. נכון שבחודש ספטמבר האחרון נכנס לתוקפו חוק חדלות פרעון ושיקום כלכלי, אך השיקום הכלכלי לא נראה לעין בשלב זה. גם אם בסוף ההליך יותנה מתן ההפטר בקורס התנהלות כלכלית כלשהו, הרי שמדובר בחותמת גומי, לא שיקום אמיתי. איפה הליווי שמקבלים עבריינים מורשעים? איפה מציאת הפתרונות החלופיים שיובילו לשיקום וחזרה לקהילה? מה עם מעקב אחר חייבים בשנים שלאחר ההליך לוודא שלא חוזרים לחובות, מתן כלים להתנהלות כלכלית נכונה, סיוע להשתקם מהתהליך הארוך שעברו, תמיכה רגשית וסוציאלית להתמודדות עם הבושה והאשמה, שיקום המשפחה כך שיצלחו את המשבר ללא פירוקה?

לכל אלו זקוקים חייבים כדי לצאת מהמצב האיום אליו הגיעו ואף יותר מכך. יש מי שיטענו שזה ממש לא המקום הראשון שהמדינה שלנו צריכה להשקיע בו משאבים. מצד שני ניתן לבחון כמה משאבים נשקיע בהם אם יחזרו לחובות בתוך שנים ספורות, אם יתגרשו תוך כדי ההליך, אם יהפכו ל"משפחות רווחה"…

ובכלל- האם זו לא מטרה שהחברה שלנו מעוניינת להציב לעצמה- ללוות משפחות ליציאה מעוני וליציבות כלכלית, ליכולת לפרנס את ילדיהם בלי תלות במדינה? מדוע זה לא חשוב כמו לשקם עבריינים?

 

חובות זה השחור החדש

והנה מגיע משבר טורף קלפים כמו משבר הקורונה שמלמד אותנו אולי קצת צניעות, שמאפשר לנו להיות בנעליהם של אותם פושטי רגל בעלי קלון ולהבין כמה קשה ההתמודדות עם מצב של משבר כלכלי.

מעניין שבתקופה זו כל מי שנקלע למשבר כלכלי זועק מעל כל דף פייסבוק ובכל ציוץ טוויטר שדי נמאס ושוברים את הכלים, שאין כסף לאוכל והכל בראש מורם. במשבר הנוכחי זעקת ה"אין לי כסף" הפכה לטרנד והפעם ללא כל בושה, בלי פילטרים ובלי טשטושים.

אולי עכשיו, כשכולנו באותה ביצה כלכלית, זה הזמן להסתכל לחייבים בעיניים ולהגיד להם שאנחנו מבינים אותם, מבינים איך זה לחיות בחובות, בכמה אשמה זה כרוך, ואיזה משבר אישי ומשפחתי קשה זה.

הקורונה אפשרה לנו הזדמנות נדירה (שכולנו היינו מוותרים עליה) להבין איך אדם נקלע לחובות בעל כורחו, איך ניתן להסתבך בחובות בתום לב ולהיקלע למצב של איבוד שליטה שמידרדר מהר מכפי שניתן להבין.

רובנו לא לומדים כלכלת המשפחה אלא אם נקלענו לקשיים, אנחנו לא מקבלים כלים פרקטיים לניהול תקציב בתיכון או באוניברסיטה, אף אחד לא מספר לנו שלהקים עסק זה יותר סיכון מאשר סיכוי כשאנחנו פונים לבנק לבקש הלוואה, בדיוק כשם שאף אחד לא אמר לנו שאיפשהו בחודש מרץ 2020 גם מי שיש לו עסק מצליח עשוי למצוא עצמו קורס בתוך שבועות מספר.

המשבר הזה הביא רבים מאיתנו להמציא עצמנו מחדש, להתמודד עם סוגיות שלא חשבנו שניאלץ להתמודד איתן, ואת העולם כולו לנקודות קצה. אולי נוכל לנצל אותו גם כדי להתנער מהבושה שסביב החובות.

 

 

מאמרים נוספים בנושא...

דילוג לתוכן